המוזיקה של איטליה הייתה באופן מסורתי אחד הסמנים התרבותיים של הזהות הלאומית האתנית האיטלקית ובעלת תפקיד חשוב בחברה ובפוליטיקה. החידוש המוסיקלי האיטלקי - בקנה מידה מוסיקלי, בהרמוניה, בסימון ובתיאטרון - איפשר את התפתחות האופרה, בסוף המאה ה -16, ורבים מהמוסיקה הקלאסית האירופית המודרנית - כמו הסימפוניה והקונצ'רטו - נעה על פני קשת רחבה של אופרה מוסיקה קלאסית אינסטרומנטלית ומוסיקה עממית, הנמשכת ממקורות מקומיים ומייבאים.
המוסיקה העממית האיטלקית היא חלק חשוב מהמורשת המוסיקלית של המדינה, והיא משתרעת על מגוון רחב של סגנונות, מכשירים וריקודים אזוריים. מוסיקה קלאסית ווקאלית קלאסית היא חלק איקוני מהזהות האיטלקית, המשתרעת על מוסיקה אמנותית ניסיונית ועל פוסיונים בינלאומיים למוסיקה סימפונית ולאופרה. האופרה היא חלק בלתי נפרד מהתרבות המוסיקלית האיטלקית, והפכה לפלח מרכזי במוסיקה עממית. השיר הנפוליטני, canzone napoletana, והמסורת של זמרים-כותבים של קאנטאורי הם גם סגנונות מקומיים פופולריים המהווים חלק חשוב בתעשיית המוזיקה האיטלקית, לצד ז'אנרים מיובאים כגון ג'אז, רוק והיפ הופ מארצות הברית.
